שופטים ברגש - על מקומו של הרגש בהערכת ראיות ובקבלת החלטות – חלק I

האם הרגש מעורב ומשפיע על קבלת החלטות – לרבות חקר עובדות? באיזה אופן הוא משפיע, והאם ניתן להבחין בין השפעות חיוביות התורמות לקבלת החלטות נכונות יותר לבין השפעות מזיקות?

לפוסט שלושה חלקים. החלק הראשון יעסוק במקומו של הרגש בקבלת החלטות; החלק השני יעסוק במקומו של הרגש בהכרעות שיפוטיות; בחלק השלישי יוצע מודל הכרעה אשר מיטיב לשלב הגיון ורגש, אשר יכונה מודל הכרעה רציונאלי-אמוציונאלי.

מחקרים רבים מלמדים כי המימד הפנימי-סובייקטיבי הוא גורם משמעותי ובלתי נמנע בהערכת מידע ובקבלת החלטות של בני אדם. מודל ההכרעה הרציונאלי הטהור אינו תואם במלואו להנחות ולהכללות שעל פיהן פועל המשפט למעשה. ההוכחה במשפט איננה דמונסטרטיבית אלא מבוססת על מידע חסר. היא מבוססת על פנייה אל תפיסות ואל דעות ביחס לאופן פעולתו של עולם המעשה; בהערכת ה"אפשרי" וה"סביר". ההתבססות הניכרת על ניסיון החיים איננה בלתי תלויה בניסיון החווייתי (הישיר או העקיף) ובהכרה הסובייקטיבית של קובעי העובדות. ההוכחה המשפטית מתבססת באופן משמעותי גם על נרטיב המכוון אל דפוסים מנטליים ותרבותיים. לעיתים קרובות מתחייבת התבססות על התרשמות שיפוטית מ"אותות אמת" ומהימנות בהתבסס על גורמים פסיכולוגיים. מימד זה של "התרשמות" איננו אובייקטיבי לחלוטין. בהליך המשפטי קיים מתח מתמיד בין השאיפה לרציונאליות לבין הפנייה אל השכנוע הרטורי, שעשוי לכוון גם לרגש. גיבוש המסקנות מבוסס באופן משמעותי על העדפות מבוססות "אופי" ו"איכות", המושפעות גם מגורמים אמוטיביים של הכרה והזדהות. טיעוני הצדדים במאמץ לשכנע מבוססים על עירוב בין טיעונים אובייקטיביים לאלמנטים סובייקטיביים ורגשיים. בסופו של דבר, כדי להרשיע נדרש השופט להגיע למצב תודעתי של שכנוע.

המחלוקת בשאלת מקומו של הרגש בחקר עובדות, ובמשפט בפרט, היא מחלוקת ישנה נושנה ששורשיה היסטוריים. ניתן לאפיין קיומן של שלוש גישות. הגישה הקלאסית, המוטמעת היטב, מוצאת שורשיה כבר בכתבי אריסטו, שראה את מחוז המשפט כ- “intellect void of desire”. גישה זו רואה באור שלילי כל השפעה של הרגש על תוצאות משפטיות ודוחקת להגבלתה של כל השפעה כזו. נדמה כי גישה זו היא הדומיננטית ביותר בשיח המשפטי. כנגדה ניצבת גישה הפוכה, בהשראתו של הפילוסוף הסקוטי דיויד יום שכתב כי: “Reason is, and ought only to be, the slave of the passions”. יום הדגיש שכל שכילה רציונאלית בהכרח מוכוונת באמצעות הרגש. לפי תפיסה זו, כל ניסיון לשלול מקומו של הרגש בתהליך חקר עובדות מוכיח עצמו כחסר טעם ואינו מסייע להגברת הדיוק, אלא מזיק. פילוסופים כגון יוהאן גוטפריד הרדר ולודוויג ויטגנשטיין דחו גם הם האפשרות לתאר מודל היסק אנושי שאינו כולל אלמנט כלשהו של סובייקטיביות והסתמכות על רגש. אחד מטיעוניה המרכזיים של האסכולה הרומנטית היה שיתכנו מספר קונספציות נבדלות של "הגיון" (reason), התלויות בתרבות ובשפה. הצפייה לתהליך שכילה הגיוני המנותק לחלוטין מן הרגש, לפי הגישה הרומנטית, היא מיסודה ביטוי לא נכון של אופן פעולתה של החשיבה.

על רקע הסתירה בהנחות המוצא של שתי הגישות הללו, בולטת בשנים האחרונות מגמה מחקרית בתחום המשפט, אשר מבטאת גישה שלישית ושהנחת המוצא שלה מורכבת יותר: ישנם סוגים מובחנים של השפעות רגשיות שניתן לתאר. הדיון בשאלה אם נכון להכיר ברגש או במצב תודעה סובייקטיבי ובתרומתם, או שיש לשלול אותם ולהגן מפניהם, הוא כיום יותר ויותר דיון תלוי הקשר. גישה זו מכונה כ"הגישה הקונטקסטואלית".

לגישה זו מספר יתרונות. היא מכירה במורכבות היחס בין ההיגיון לבין הרגש, לכן היא גם גישה מעשית. היא מאפשרת להבחין בין גורמים שונים ומובחנים העשויים להשפיע על הערכת הראיות וההכרעה במשפט ולבחון את סוג ההשפעה בה מדובר. היא מאפשרת להבחין בין סיטואציות ראייתיות שונות ובין הקשרים שונים ותוצאות שונות של ההכרעה המשפטית. בדרך זו מתאפשר דיון מעמיק השואב ממחקרים מתחום הפסיכולוגיה הקוגניטיבית, ומזהה כשלים והטיות לעומת השפעות חיוביות של תחושות אינטואיטיביות. כך, ניתן לבחון השפעה רגשית-מצפונית בהקשרה הנורמטיבי, כלומר לאיזה ערך משפטי ולאיזו מוטיבציה היא מתקשרת. ישנם רגשות שניתן לזהותם כ"הטיות" או "הפרעות". לעומת זאת ישנם רגשות המתעוררים לנוכח תחושת אחריות ומחויבות לערך או לתכלית. הבדלים אלו זוכים לדגש גובר והולך בספרות המשפטית והפילוסופית של ימינו.

נדמה כי ניתן לתאר תהליך של "התבגרות" בשיח המשפטי-אקדמי המתקדם. ניתן לאפיין מעבר משיח שנהג לאורך שנים להציב ה"הגיון" מול "הרגש" לעבר שיח המתעניין בבחינת הקשרים ההדדיים ביניהם, וכיצד מתבטא הרגש בהקשרים שונים במשפט ובכלל זה בחקר העובדות המשפטי. מכאן צמיחתה של מגמה מחקרית חשובה הקרויה: Law and Emotions.

הדיון העדכני אינו מתנהל רק במישור הפילוסופי. לא ניתן, למשל, להתעלם מספרו פורץ הדרך של חוקר מדעי המוח הנודע אנטוניו דמסיו: Descartes’ Error, Emotion, Reason and the Human Brain. הכותרת מלמדת על המסקנה: דחיית ההבחנה בין ההיגיון לבין הרגש. דמסיו ערך מחקרים על מטופלים שסבלו מפגיעות באונה המצחית (prefrontal cortext) באחד החלקים האחראים על עיבוד הרגשות. מחקריו הדגימו השפעה משמעותית של הפגיעה הפיזית על יכולת קבלת ההחלטות. בכך חתר דמסיו להציג ביסוס מחקרי ניורוביולוגי-קליני לתפקיד המרכזי של הרגשות בקוגניציה חברתית ובקבלת החלטות. מחקריו הדגימו כיצד מצבים רגשיים משפיעים באורח ניכר על האופן שבו בני אדם חושבים ומקבלים החלטות. בהיעדר הכלים הרגשיים (במחקר נבע החוסר ממגבלה פיזית) בני אדם אינם מסוגלים לקבל החלטות או שהם מקבלים החלטות המזיקות להם. כך גם ביחס להחלטות ובחירות בנאליות פשוטות, כגון הבחירה מה לאכול. תיאוריית ה-“embodied cognition” שפיתח דמסיו היא מן המשפיעות ביותר כיום בתחום חקר הפסיכולוגיה, מדעי המוח והכלכלה ההתנהגותית. שאלת הקשר בין ההיגיון לבין הרגש איננה עוד שאלה מופשטת. מחקריו של דמסיו מלמדים שיעור המצריך עדכון של הנחות המוצא בתחומי שיח ומחקר רבים: לא תיתכן שכילה רציונלית שאין בבסיסה הכוונה רגשית כלשהי.

בפוסט הבא בסדרה אעמוד על מקומו של הרגש בשיח השיפוטי בכלל ובהכרעות השיפוטיות בפרט, ונבחן האם שופטים אכן שופטים ברגש.

לעיון ולפירוט נוסף ראו במדור מאמרים: יניב ואקי ונחשון שוחט "מעבר לספק סביר וקול המוסר של השופט: הצעה למודל הכרעה משולב: רציונלי-אמוציונלי" ספר אליקים רובינשטיין (2021); וכן בספרי על דיני ראיות (2021) – כרך ד'.