על אופיין הייחודי של ראיות דיגיטליות

עידן הסייבר שהפך את עולמנו לדיגיטלי מציב אתגר חדש בפני ההליך המשפטי. המעבר מראיות פיזיות לראיות דיגיטליות שינה כמה מהתכונות הבסיסיות של הראיות, שלחלקן נודעת נפקות ראייתית של ממש.

לקריאה נוספת ולהעמקת חקר בתחום המרתק של ראיות דיגיטליות ראו בספרי "דיני ראיות" כרך ב, פרק 32 (2020).

ידועות כמה פרשות מפורסמות בהן ראיות דיגיטליות עמדו במרכזן. כך למשל, פרשת אהוד אולמרט-שולה זקן בה הראיה הניצחת היתה בדמות יומניה הממוחשבים של שולה זקן; פרשת יועצי ראש הממשלה בה דובר בראיות דיגיטליות שהופקו ממכשירי הסלולר שלהם; פרשת רונאל פישר בה הופקו הררים של חומרים דיגיטליים מהטלפון הנייד וממחשבו של עד המדינה ערן מלכה.

"ראיה דיגיטלית" היא ראיה שנוצרת באמצעות טכנולוגיה אלקטרונית היוצרת, המאחסנת והמעבדת מידע בינארי. ראיה דיגיטלית, בצורתה הטהורה, אינה אלא "קוד בינארי" המורכב מסדרה של אפסים ואחדות. באמצעות השימוש במחשב "מתורגם" הקוד לכדי מסמכים, סרטים, תמונות ועוד.

השימוש בראיות דיגיטליות במשפט הולך וגובר, וכפועל יוצא נדרשת הכרות מעמיקה של פועלי המשפט עם עולם התוכן הדיגיטלי, לשם שימוש מיטבי בראיות העומדות לצידם. בפוסט זה אנסה לעמוד על מאפייניה העיקריים של הראיה הדיגיטלית, המייחדים אותה מזו הפיזית, אשר מקרינים על אופן השימוש שניתן לעשות בה בהליך השיפוטי.

בפוסט הקודם עמדתי על אחד המאפיינים החשובים של ראיות דיגיטליות: קיומו של מידע המכונה "נתוני מסגרת" או "מטא-נתונים" ("Meta-data"). "נתוני מסגרת" הם כל אותם נתונים המכילים מידע על הקובץ שאינו תוכנו המהותי של הקובץ. נתונים אלה כוללים, בין השאר, את מועד יצירת הקובץ, את מועד שינויו, את זהותו של המחשב אשר יצר את הקובץ, מועד שליחת הקובץ או קבלתו, שם המחשב השולח ושם המחשב המקבל, מועדי פתיחה וסגירה של הקובץ, ועוד.

לצד מאפיין זה, חשוב לעמוד על כך שהמידע הדיגיטלי הגולמי מיוצג בביטים – אין הוא בעל נוכחות או פן פיזי. תוכן המידע נפרד מן החפץ שעליו הוא אגור. היכולת של משתמש לעשות שימוש במידע דיגיטלי תלויה בקיומה של תוכנה שיודעת לקרוא את המידע ולהציגו למשתמש. כמו כן, חשוב מאוד לזכור כי תוכנות שונות מציגות מידע באופן שונה, והדבר עשוי להשפיע על הבנת המידע והשימוש בו. לפיכך, ראיה דיגיטלית עשויה להראות אחרת בתלות בתוכנה שבה עושים שימוש, והמשמעות שלה משתנה בהתאם לתוכנה שבה מאוחזר ומעובד הקוד הבינארי.

המידע ניתן להעתקה מלאה – מפני שהמידע הוא דיגיטלי, ניתן לייצר העתקים מושלמים של המקור. ראיות דיגיטליות הן פגיעות יותר לזיופים, שכן הטכנולוגיה הדיגיטלית היוצרת והמקיימת אותן היא זו המאפשרת, במקרים רבים, זיוף ושינוי ברמה גבוהה מאוד, אשר לא ניתן יהיה להבחין בהם בעין בלתי מזוינת.

המידע מנותק מבחינה פיזית מאת המשתמש בו, הוא מבוזר ומוחזק בידי מתווכים – ישנם מקרים שבהם המשתמש הקבוע במידע אינו מחזיק בו, אלא שהמידע מוחזק אצל מתווך (למשל, ספקים של שירותי דוא"ל).

המידע ניתן לאחזור ולכרייה באמצעים ממוחשבים – תכונות הקישוריות ו"שובל המידע" שמותיר כל משתמש במחשב מאפשרות איחוד, אחזור ומיון של המידע. מאפיין זה עניינו בשכיחותן וברוחב התפרשותן של ראיות דיגיטליות בעידן המודרני. אם בעבר היו מותירות פעולות שונות "שובל נייר" ("Paper trail"), הרי שכיום פעולות רבות אף יותר – ולמעשה, כמעט כל פעולה – עשויה להותיר "שובל דיגיטלי". גם פשיעה "מסורתית" ביותר, כגון שוד ברחוב, עשויה להיתפס בעיניהן של מצלמות אבטחה שונות המפוזרות ברחבי המרחב הציבורי והפרטי.

המידע מצטבר והוא ניתן לאגירה – האפשרויות לאחזור המידע השתכללו בנצלן את הקישוריות של המרחב המקוון. מנגד, המידע הוא נדיף. אם אין אחסון ושמירה מתוכננים מראש, קיימת אגירה זמנית. ברוב המקרים, מידע אינו נמחק באופן סופי אלא עובר למקומות אחסון הניתנים ל"דריסה". נוסף לכך, המידע הוא פגיע, הן בשל שינויים שאינם מכוונים והן כתוצאה מעדכונים אוטומטיים, מווירוסים, ועוד. יחד עם זאת, מאפיין חשוב נוסף בזירה הראייתית עניינו ביכולת לשחזר מידע דיגיטלי גם לאחר שנמחק. נוסף לכך, המידע ניתן להצפנה, להסוואה או לטשטוש בנקל. המרחב המקוון מאפשר אנונימיזציה, הטלת מגבלות על גישה למידע, ועוד.

מאפיינים אלה, הנובעים מאופייה ה"דיגיטלי" של הראיה, חשובים לאין ערוך בזירה המשפטית, והכרתם עשויה לאפשר מיצוי ערכה ההוכחתי של הראיה הדיגיטלית מצד אחד, והימנעות מקביעת ממצאים שגויים על בסיסה, מצד שני.

בפוסט הבא – על האמביוולנטיות שביחס שבין ראיה דיגיטלית לבין דרכי ההוכחה המקובלות של "ידיעה שיפוטית" ו"היגיון ושכל ישר".