"מי יכול להאמין, שמכשפות אינן מקיימות מפגשים עם גורמים שטניים, כאשר האינקוויזיטור של קומו בעצמו שרף ארבעים-ואחת מכשפות בשנת 1485 בלבד, שכולן הודו בפומבי, כפי שדווח, שהן אכן קיימו את מעשי התועבה עם שטנים? לכן עניין זה מוכח באופן מלא בעדויות ראייה, בעדויות שמיעה ובעדויות של עדים מהימנים" (האינקוויזיטורים קרמר וספרנגר, בספר "פטיש המכשפות", 1486).
זהו הפוסט השני מתוך שלושה העוסקים בתיאור מעמדו של אידיאל ההגנה על חפים מפשע בהליך הפלילי לאורך ההיסטוריה: הניסויים והכישלונות, ההתקדמות והנסיגות לאחור של השיח המשפטי (ושל הפרקטיקה), והמקורות מהם צמח סטנדרט הספק הסביר.
הפוסט הראשון פורסם כאן בבלוג הנפלא של יניב ("כשאקדמיה פוגשת פרקטיקה") ובו תיארתי את תקופת "טקסי משפט האל" (המאה הששית עד המאה השתים-עשרה לספירה).
נקודת הסיום של הפרק הקודם היתה ההחלטה של הכנסייה הקתולית, בוועדה הלטראנית הרביעית משנת
1215, לאסור על קיום טקסי משפט האל. כפי שהוסבר, הטקסים שימשו בעיקר כדי להתגבר על קושי לעמוד בדרישות הוכחה (האשמה) פורמליות נוקשות ולהשגת "נוחות מוסרית" תוך העברת האחריות להכרעה אל "עדות אלוהית".
הפוסט הנוכחי יתאר את התקופה שמהמאה ה-12 ועד למאה ה-16 במדינות אירופה – תקופה שבמהלכה חלה מצד אחד התפתחות משמעותית מאד בשיח המשפטי והאקדמי ביחס למושגי ההוכחה המשפטית, ואולם, מצד שני, התקופה התאפיינה גם בסטיות הצורמות ביותר, מעוררות האימה, ממושגים של חקר האמת והצדק, ומאידיאל ההגנה על חפים מפשע במשפט הפלילי.
התפתחות שתי שיטות משפט מובחנות – באנגליה ובקונטיננט
מבחינה היסטורית, האיסור על קיום טקסי משפט האל מסמן את הנקודה על ציר הזמן שבה נוצרו שתי שיטות משפט מובחנות: שיטת המושבעים באנגליה, והמשפט הכנסייתי-אינקוויזטורי במדינות הקונטיננט. הפיצול הזה הוביל בהתאמה גם להתלבטויות מאד שונות בכל הנוגע למושגי ההוכחה והעקרונות החולשים על ההכרעה במשפט הפלילי.
באנגליה היתה קיימת במאה ה-12 שיטה זמינה של proto-jury וממנה צמחה במהרה שיטת המושבעים. שיטה זו התבססה על הדרישה להרשעה, פה-אחד, על-ידי 12 מושבעים מבני הקהילה. דרישה זו עוגנה לימים במגילות זכויות האדם (האנגלית, משנת 1684, והאמריקאית משנת 1791) כגולת הכותרת של עקרון ההגנה על חפים מפשע. כאן חשוב להסביר שהמושבעים, במקור, לא היו המושבעים המוכרים במשפט של ימינו – אזרחים המוזמנים ל"שירות" באופן אקראי, ונדרשים לבחינת הראיות המוצגות בפניהם באופן ניטרלי ואובייקטיבי. בראשית הדרך, המושבעים היו בעצמם עדים-מאשימים, אנשים מקרב הקהילה שהיתה להם ידיעה אישית לגבי נסיבות ביצוע הפשע. המושבעים היו בעצמם גם העדים וגם המרשיעים. הם חויבו להעיד ולהאשים, וגם לתת את פסק הדין (את ההתפתחות של שיטת המושבעים בפרוצדורה המוכרת לנו, החל מסוף המאה ה-17, אסקור בפרק הבא).
במדינות הקונטיננט, לעומת זאת, בהעדר שיטת משפט קיימת וזמינה, ולאור הדומיננטיות של הכנסייה הקתולית, התפתחה שיטת המשפט הכנסייתית-אינקוויזטורית, הידועה בעיקר לשמצה. השיטה התבססה על מקורות המשפט הרומי הקדום ופרשנותם. הפרשנות המשפטית-אקדמית יצרה סבך מפורט ומתוחכם של כללים ראייתיים פורמליים ונוקשים, לצורך עמידה בדרגות שונות של הוכחה. ביסודו של ההליך האינקוויזטורי ניצבה, כידוע, הדרישה להודאה של הנאשם. וכך, ההודאה הכפויה היתה לגולת הכותרת של השיטה. אולם השיטה לא התבססה, ביסודה, על כפיית הודאות שווא באופן אקראי, אלא על יישום כללים ראייתיים ו"דרגות הוכחה" מובחנות, על יסוד מבחנים מפורטים ודקדקניים. דרגות ההוכחה השונות נועדו להתיר שימוש באיומים ובעינויים, בדרגות שונות, לצורך השגתה של ההודאה, שהיוותה את הבסיס להרשעה.
ג'יימס וויטמן מסכם ההתפצלות המתוארת לשתי שיטות משפט בכך שבקונטיננט התפתח "משטר של כפיית הודאות מנאשמים", ולעומת זאת באנגליה התפתח "משטר של כפיית העדים/המושבעים". במצבים בהם לא התקיימה הדרישה להרשעה פה-אחד, הופעלו לא פעם לחצים על המושבעים המסתייגים, שכללו איומים וכליאה עד שהמושבע נכון היה ליישר קו עם "ההחלטה הנכונה".
התפתחות השיח הראייתי
ההבדל בין שתי השיטות הוביל גם להתפתחויות בכיוונים שונים של השיח הראייתי המשפטי והאקדמי.
ההתפתחות הדוקטרינרית המשמעותית היתה דווקא בארצות הקונטיננט. המאה ה-12 סימנה תחילתה של תקופה שהתאפיינה בתהליכים אינטלקטואליים משמעותיים וברנסאנס בתחומי החשיבה והחקר (האוניברסיטה הראשונה נוסדה בבולוניה לקראת סוף המאה ה-11). הפרשנים המשפטיים של התקופה היו "כותבי בין השורות" (ה-Glossators, ואחריהם ה-Post-Glossators) שניתחו ופיתחו את מקורות המשפט הרומי הקדום (ה-Digest).
השיח הראייתי-המשפטי שהתפתח בקונטיננט היה מעמיק ומתוחכם, ומשמעותי מאד מבחינה היסטורית. הטקסטים של התקופה התמודדו עם השאלות הבסיסיות: מהי ראיה? מהם תנאי התוקף של ההיסק הראייתי? כיצד נקבעת הדרישה לדיות הראיות לצורך הרשעה? הדיון הדוקטרינרי התמקד בפיתוח של "חזקות ראייתיות" ("Presumptions") המייצרות הנחות אשמה בדרגות שונות: החל מ"חשד קל" ("light presumption") דרך "חזקה בינונית" ("medium presumption", "probable suspicion") ועד לדרגה הגבוהה של "violent presumption" .
המשפט הקונטיננטלי התבסס על הבחנה בין "דרגות" שונות של הוכחה, שבהתאמה אפשרו דרגות שונות של עינויים לצורך כפיית הודאה. ההבחנה הבסיסית היתה בין "הוכחה מלאה" ("plena probation") שהתבססה, ככלל, על עדויות של שני עדים, שלא הוזמו, לבין "חצאי הוכחה" ("semi plena probation") כגון מצבים בהם היתה עדות של עד יחיד, או שהיו ראיות נסיבתיות חזקות (במושגים של ימינו). פיתוח "חצאי הוכחה" נבע מן הקושי לעמוד בדרישות הנוקשות של דיות ראייתית פורמלית ומן הרצון למנוע הרשעות על יסוד חשד בלבד, מצד שני. מעניינת ההערה של היסטוריון המשפט האנגלי ג'ון לנגביין, לפיה במקור, רמת ההוכחה שנדרשה במשפט הקונטיננטלי לצורך עינויים היתה גבוהה יותר מדרגת ההוכחה שנדרשה במשפט האנגלי לצורך הרשעה. מכל מקום, תקופה זו הניחה יסודות אינטלקטואליים חשובים, עוד לפני מהפכת ההשכלה של המאות ה-17 וה-18 (שלה יוקדש הפרק הבא).
המושגים לביטוי דרגת הוודאות הדרושה לצורך הרשעה היו מושגים בלתי-בשלים, קשים מאד ליישום מעשי: "הוכחה מלאה", "וודאות ברורה כשמש בצהרי היום" ("lucia meridian clairioris"). לצדם, ניתן למצוא טקסטים מן התקופה המסבירים הדרישות למשקל הראיות ודיותן באופן דומה מאד להסברים לדרישת הספק הסביר בימינו.
השיח הראייתי המתוחכם המתואר פסח לחלוטין על המשפט האנגלי, בתקופה זו. המושבעים באנגליה נותרו ללא כל הכוונה בנוגע לקריטריונים להכרעה ולביקורת על שיקול-דעתם. הם נאלצו להתלבט בינם לבין עצמם בכל הנוגע ל"רמת ההוכחה" ודיות הראיות. מצב זה, במשולב עם החשש מפני האחריות הדתית-מצפונית לגבי ההכרעה (ותוצאותיה, שהיו בדרך כלל הוצאה להורג) יצרו תופעה של הססנות בקרב המושבעים. כפי שנראה בפרק הבא, מתוך ההתלבטות וההססנות הללו התפתחו כעבור מאות שנים המושגים "וודאות מוראלית" ו"הוכחה מעבר לספק סביר".
האינקוויזיציה ורדיפת המכשפות - העיוותים החמורים ביותר ייצרו דוקטרינה של ממש
תקופה זו בהיסטוריה ידועה לשמצה במיוחד עקב שיטות האינקוויזיציה הכנסייתית וכן "רדיפת המכשפות" – שנותר ביטוי סמלי ומשמעותי גם בימינו. התקופה מספקת את הדוגמאות הצורמות ביותר לעוות מוחלט של מושגי ההוכחה, הרשעות שווא בהיקפים מפחידים, שיטות חקירה נוראיות ושלילה מוחלטת של הזכות להליך הוגן. מדובר בדוגמאות הרחוקות ביותר מן האידיאל של הגנה על חפים מפשע.
הדוגמאות הבולטות היו ההתייחסות לעבירות כפירה (heresy) שערבבו שיקולים משפטיים עם אפליה דתית ורדיפת מיעוטים; עבירות בגידה במדינה (בכתר); והיסטריית "רדיפת המכשפות" שהתפשטה ברחבי היבשת. שיאה של רדיפת המכשפות היה במהלך המאה ה- 16 ועד לאמצע המאה ה- 17. לפי ההערכות, בתקופה זו נערכו ברחבי אירופה יותר מחמישים אלף הוצאות להורג. התופעה הגיעה לאנגליה בתקופת מלכותה של אליזבת (1559). ההערכה היא שכאלף נשים הוצאו להורג באנגליה במהלך מאה השנים הבאות – שיעור נמוך באופן משמעותי ביחס לגרמניה, צרפת או סקוטלנד. מאנגליה התפשטה התופעה במאות ה- 17 וה-18 גם לקולוניות האמריקאיות, שם היא נקשרה למושגים קלוויניסטיים.
העיון בפרק אפל זה מרתק כאשר מנסים לאפיין את הגורמים לתופעות הללו. ההבחנה החשובה והמפתיעה היא שהעיוותים האלו לא היו רק סטיות שהתפתחו בשטח, אלא שהן התבססו על דוקטרינה משפטית סדורה. מפורסם מכולם הוא הספר "פטיש המכשפות" שנכתב בשנת 1486 על-ידי האינקוויזטורים הגרמניים קרמר וספרנגר. מדובר במסה ראייתית של ממש שהתיימרה להסדיר את הליכי הזיהוי, ההעמדה לדין וההפללה של העוסקים (בעיקר העוסקות) בכישוף: "מי יכול להאמין", כך הם כתבו, "שמכשפות אינן מקיימות מפגשים עם גורמים שטניים, כאשר האינקוויזיטור של קומו שרף ארבעים-ואחת מכשפות בשנת 1485 בלבד, שכולן הודו בפומבי, כפי שדווח, שהן אכן קיימו את מעשי התועבה עם שטנים. לכן עניין זה מוכח באופן מלא בעדויות ראייה, בעדויות שמיעה ובעדויות של עדים מהימנים". נטל ההוכחה בקשר לעבירות מסוימות התהפך לחלוטין, וכל ראיה פורשה באופן המגבה את ההרשעה. על יסוד ההנחה שלנוכח טבע ההתנהגות של מכשפות ישנו קושי לעמוד בדרגות ההוכחה הקיימות, פותחו כללים ראייתיים מפורשים שרוקנו מתוכן את הסטנדרטים הראייתיים שנתפסו כמחייבים באופן רגיל. ניתן משקל לא מבוטל ל"אינדיקציות" משונות כגון אי-הפגנת רגשות ובכי לנוכח עינויים, ראיות אודות אופייה "השטני" של הנאשמת וכו'. בעיקר, הופחתו באופן מפורש דרגות ההוכחה הנדרשות הן להרשעה והן לעינויים. בטקסטים הללו ניתן אפילו למצוא הסברים לפיהם "מוטב שייהרגו אלף מכשפות ובלבד שמכשפה אחת לא תהיה חופשית להשחית הנשמות הזכות של הציבור ולחולל כישופיה". עיקרון העדיפות – במהופך!
הסטיות הללו מן העקרונות של השיטה הכללית התייחסו לעבירות מסוגים מסוימים, כאמור. במיוחד: אותן עבירות שנתפסו כ"השחתת המוסר והמידות", בראי המושגים של הכנסייה. מדובר בעבירות שנתפסו מצד אחד כמסוכנות במיוחד לציבור, בטחונו, יציבותו או הערכים המאחדים שבבסיסו, ומצד שני כעבירות המבוצעות בהיחבא ולפיכך קשה מאד להוכיח אותן באמצעות ראיות. השילוב בין האלמנטים האלה הוביל ל"פאניקה מוסרית" ולחתירה תחת המחויבות להגנה על חפים, שנומקה כאידיאולוגיה ממש.
בשנת 1601 נערך מחקר על-ידי האינקוויזיטור הספרדי סלאזאר בשנת 1601 (האינקוויזיציה הספרדית היתה, כידוע, ידועה לשמצה במיוחד, בפרט כפרק אפל בהיסטוריה של העם היהודי). סלאזאר, שנדרש לחקור דיווחים נרחבים על עבירות של כישוף באיזור מסוים בספרד, הסיק ש- 1672 מתוך 1802 הודאות כפויות שנמסרו התבססו על האשמות שווא. היה זה מחקר אמפירי שהאיר את היקף התופעה המעוותת של הרשעות השווא. הדוח של סלאזאר אומץ על ידי הוועדה העליונה של האינקוויזיציה והוביל לקיצה של האינקוויזיציה הספרדית. ספקנות ביקורתית נפוצה, בהמשך לכך, גם באיטליה. המתקפה הנוקבת ביותר על רדיפת המכשפות הגיעה מפיו של עורך-דין ומשורר גרמני בשם פרידריך וון ספי (Von Spee) בשנת 1631. וון ספי לעג לאופן האבסורדי שבו פעלו הכללים באופן חד-סטרי להפקת הרשעה: אופי שלילי של הנאשמת שימש ראיה ניצחת לחובתה, לעומת זאת אם היא חיה חיים "טובים" נטען נגדה כי מכשפות נוהגות לייצר מצג מיוחד של תקינות; אם הנאשמת הפגינה פחד לנוכח אפשרות כליאה ועינויים – שוב מדובר היה בראייה מפלילה המעידה על מצפונה הלא נקי, ואילו אם היא לא מפגינה פחד, הרי מדובר בהוכחה ל"תעוזה ולחוצפה" של המכשפות.
רדיפת המכשפות מצדיקה לקחים אקטואליים. במיוחד ההבנה כי החשש להרשעות שווא הוא גבוה במיוחד כשעוסקים בעבירות שהיחס כלפיהן מתאפיין בפאניקה מוסרית: עבירות שנחשבות כמסוכנות במיוחד, שפוגעות בערכים המאחדים של החברה ובמוסר, ושנחשבות קשות לגילוי והוכחה. רכיבי הפאניקה המוסרית כוללים עידוד של תלונות והאשמות; לחץ על הרשויות למצות דין; פעילות של קבוצות לחץ המתיימרות למומחיות בזיהוי פעילות עבריינית שאיננה גלויה; לחץ חקירתי; שימוש במדע מפוקפק; שימוש בהנחות פסיכולוגיות מפוקפקות; חידושים ראייתיים ופרוצדוראליים המקלים על השגת הרשעה תוך הנמקתם בייחודה של העבירה.
דווקא בהתייחס לעבירות המקוממות ביותר, שהמלחמה בהן ואכיפת הדין לגביהן חיונית ובמרכז סדר העדיפות החברתי והמשפטי, באופן מובן, יש להיזהר מפני הנטייה למסמוס של הכללים המשפטיים והעקרונות שחולשים על ההוכחה המשפטית באופן רגיל (חזקת החפות, הזכות להליך הוגן, הנטל להציג ראיות משכנעות להבדיל מפרזומציות, ודרישת ההוכחה מעבר לספק סביר). לעתים, הפאניקה המוסרית מגיעה עד כדי היפוך מוחלט של נטל ההוכחה ויצרת "חזקת אשמה".
מושגים שהתפתחו בתקופה זו
מספר חוקרים ניסו למצוא מקורות לביטוי "חזקת החפות" כבר בתקופה זו. ניתן למצוא טקסטים שהדגישו תחילתו של המשפט במצב של "חוסר ידע". עם זאת, כאפיון כללי, המשפט של התקופה היה רחוק מאד מתפיסה מהותית של חזקת חפות (בחוק הפרוצדורה הפלילית של צרפת משנת 1670 נקבעה חזקת אשמה מפורשת). חזקת החפות אינה מתיישבת עם שימוש בעינויים לצורך גביית הודאות כפויות.
כמה מושגים שהודגשו בספרות של ימי הביניים בהחלט מהווים ניצנים לצמיחתו של עקרון הספק הסביר. הראשון הוא הביטוי in dubio pro reo שמשמעותו: "במצב של ספק – פסוק לטובת הנאשם". ביטוי זה פורש בזיקה לעיקרון של "הדרך הבטוחה" באופן שקישר (אך לא תמיד, ולא באופן מובן מאליו, כפי שראינו) את "הדרך הבטוחה" במצב של אי-וודאות עם זיכוי, ולא עם הרשעה. בשנת 1400, בהתבסס על כתבי אריסטו, חידש נשיא אוניברסיטת פריז, ז'אן גרסון, את הביטוי "וודאות מוראלית". סביב מושג זה התפתח דיון דוקטרינרי מעמיק, בראש וראשונה תיאולוגי (שאלת קיומו של האלוהים), בין השאר בכתביו של דקארט. כפי שנראה בפרק הבא, משנתו של ג'ון לוק ביחס למושג זה, בחיבורו משנת 1691, היוותה נקודה משמעותית בלידתו של מושג הספק הסביר.
בתקופה זו ניתן למצוא התלבטות גוברת בקשר למושג conscience. המושג conscience המתפרש בשיח של ימינו כ"מצפון", קושר בספרות התקופה דווקא לידע אישי של השופט או המושבע. המשפט הקונטיננטלי ראה את השפיטה כנפרדת לחלוטין מכל ידע אישי, כהליך פורמליסטי המבוסס על הראיות בלבד. למעשה, נאסר על השופט להתייחס בכל דרך שהיא לידיעה אישית שלו (אפילו אם הוא ידע פוזיטיבית על חפותו של הנאשם). באנגליה, לעומת זאת, באופן בלתי-נמנע הלכה וגברה ההתלבטות בקשר לתפקיד ולאחריות המוטלת על המושבעים, ולאופי המצפוני של ההכרעה.
סיכום
במבט לאחור, ניתן לומר כי משפט ימי הביניים שימש כשדה ניסוי לא עקבי. הוא כלל התפתחות מושגית חשובה, ודיון ער שהלך והתחדד. הוא כלל גם פרקים קיצוניים של משבר. הונחו בו שורשים רעיוניים, הגם שראשוניים ולא מספיק ברורים ותקיפים.
העיון במושגי ההוכחה המשפטית של התקופה מעיד על כך שהפרק הבא – "תקופת האורות" או "ההשכלה" – לא סימן מעבר פתאומי מאי רציונאליות אל רציונאליות, אלא השינוי המשמעותי, שנדרש, הגיע על רקע תהליכים קודמים של ניסוי וטעייה ועל רקע התלבטות מתמשכת ביחס לאופן הכלתה של בעיית ההגנה על חפים מפשע.
השינוי המשמעותי ביותר שנדרש, היה בראש וראשונה ברוח ובאווירה, באמונה של האדם בכוחותיו הרציונאליים, במה שעמנואל קאנט כינה "העז לדעת" ("Sapere Aude") – האומץ של אדם לקבל האחריות על החלטותיו. השינוי הזה עמד בפתח, ובו יעסוק הפרק השלישי לסדרה.
Comments