מידי כמה שנים, ובעקבות פרשות מסוימות, נשמעות קריאות המבקשות לשנות מההסדר הנוהג, לפיו הכרעות שיפוטיות ניתנות בדעת רוב, ולהחליפו בדרישה להכרעה של פה אחד. נדמה כי הגל הנוכחי התעורר בעקבות דעת המיעוט של השופט דנציגר בפסק הדין בעניין זדורוב.
הכרעה שיפוטית המתקבלת בדעת רוב (כקבוע בסעיף 80 לחוק בתי המשפט) הינו עיקרון יסודי בשיטתנו המשפטית והוא חלק מעקרון יסוד של המשטר הדמוקרטי הקיים בישראל, לפיו החלטות מתקבלות על פי דעת הרוב.
ישנן סיבות רבות לתמיכה בהותרת עקרון זה על כנו:
1. הדרישה להרשעה פה אחד, משמעותה מתן זכות וטו בידי שופט המחזיק בדעת מיעוט מזכה. בין אם מדובר בהרכב של שלושה שופטים ובין אם מדובר בהרכב מורחב של חמישה, שבעה או יותר שופטים, די בכך שאחד מהשופטים יחזיק בדעת מיעוט – ואפילו שמדובר בדעת מיעוט המסתמכת על ספק קל שבקלים כזה המותיר את הכרעתו כפסע מהרשעה – כדי למנוע את הרשעתו של הנאשם.
2. ההכרעה על פי דעת רוב מבוססת על ההנחה כי דעתם של רבים נכונה יותר מאשר דעתו של איש אחד. הדברים נכונים גם כאשר מדובר בהכרעה שיפוטית. לכן, הכרעה בהתאם לדעת המיעוט, עלולה לפגוע בערך גילוי האמת ולהעלות את ההסתברות להכרעות שגויות.
3. ניתן לחשוב שהגישה המבקשת לתמוך בהכרעה על פי דעת מיעוט, עומדת על התפיסה לפי גם אם יש בכך פגיעה באמת, הדבר מוצדק מתוך עקרון ההגנה על חפים מפשע לו נודעת חשיבות, או אפילו קדושה מיוחדת בשיטתנו.
לא ניתן להתווכח כמובן עם חשיבותו של עקרון זה, אבל וודאי שלא ניתן לעצב שיטה משפטית כולה על סמך עקרון זה. ההליך השיפוטי נועד למצוא את האשמים ולזכות את החפים. ההגנה על חפים מפשע, חשובה ככל שתהא, היא לכל היותר תכלית משנית להליך ואסור שגישה סנטימנטלית בדבר עקרון ההגנה, תהפוך את ההליך השיפוטי כולו לפלסתר.
אחד הביטויים החשובים ביותר לעקרון ההגנה על חפים מפשע, בא לידי ביטוי ברף ההוכחה הפלילי. סטנדרט הוכחה המאפשר הרשעה רק אם לא נותר כל ספק סביר באשמתו של הנאשם. סטנדרט אשר משקף תפיסה לפיה יש להעדיף זיכוי שגוי על פני הרשעה שגויה.
ואולם גם לפי סטנדרט זה לא נדרש בית המשפט להגיע לוודאות מוחלטת או מלאה. דרישה כזו היתה מובילה לשיתוק של המשפט. שיטת המשפט שלנו, כמו גם אחרות, מכירה באפשרות הרשעתו של נאשם גם כאשר אין בטחון מוחלט באשמתו וגם אם נותר ספק כלשהוא באשמתו כל עוד לא מדובר בספק סביר.
בשינויים המתאימים, הדרישה לפה אחד כמוה כדרישה לוודאות מוחלטת, וספק אם המחיר הכרוך בה במונחים של צדק ואמת, מלחמה בפשיעה ושמירה על הסדר הציבורי וההגנה על שלום הציבור, הם מחירים שחברה מתוקנת מסוגלת לשלם.
נוסף לכך, לא ניתן לקבל את הטענה כי הכרעה פה אחד מתחייבת לאור סטנדרט ההוכחה של "מעבר לספק סביר". סטנדרט ההוכחה מציב בפני כל אחד מהשופטים רף של ודאות נדרשת לצורך הרשעה, ומידת הוודאות הזו אינה קשורה בספירת קולות השופטים. אם לא כן יש לשנות את מנגנון ההכרעה גם בהליך אזרחי כדי שספירת קולות השופטים תתיישב עם סטנדרט ההוכחה הנהוג שם של מאזן הסתברויות. זאת ועוד, כיוון שכידוע סטנדרט ההוכחה האזרחי עשוי להשתנות במקרים מסוימים (כגון בתיקים בהם עולה טענה מעין פלילית) אזי בתיקים אלה יהיה צורך לקבוע יחס אחר בין רוב ומיעוט השופטים לצורך הכרעה.
4. בניגוד לנטען, אפילו בשיטות משפט אחרות, בהן ההכרעה ניתנת בידי חבר מושבעים, במרבית המקרים ההכרעה תיעשה לפי הרוב.
אמנם בעבר היתה נהוגה הדרישה לפה אחד ואולם דרישה זו הלכה והצטמצמה במרוצת השנים, באופן שכיום במרבית התיקים אין דרישה לפה אחד אלא די בדרישה לרוב רגיל או רוב מיוחס. לעניין זה חשוב להדגיש כי ממילא באותן שיטות, קיומה של דעת מיעוט לא היתה מובילה לזיכוי אלא למשפט מחודש לפי החלטת התביעה.
5. אחת הטענות הנשמעות מצד הקוראים לאימוץ כלל הכרעה של פה אחד, נעוצה בשיקולים של אמון הציבור. בהתאם לגישה זו, הרשעה חרף קיומה של דעת מיעוט מזכה מעוררת תחושה כי לנאשם נגרם עוול ואם עניינו היה נדון בפני הרכב שופטים אחר, אז אולי הוא היה מזוכה.
ואולם, בניגוד לסברה זו, לדעתי דווקא דרישה של פה אחד לצורך הרשעה תפגע באמון הציבור במערכת המשפט. זאת כיוון שעבריינים יזוכו וישוחררו לחופשי, למרות שרוב שופטי המותב שישבו בדינם קבע שהם אשמים. במצב דברים זה הפער בין האמת המשפטית לאמת העובדתית, הקיים ממילא, ילך ויגדל עד כדי פעירת תהום של ממש, אשר לתוכה יצלול אמון הציבור בהכרעות השיפוטיות.
6. קושי נוסף שמעוררת ההצעה למעבר לדעת מיעוט מזכה קשורה להלכת התקדים המחייב. ככל שדעת רוב של בית המשפט העליון עמדה על הלכה מסוימת אשר קשורה קשר הדוק בהרשעתו של הנאשם, מה יהיה דינה ומשמעותה של אותה הלכה משפטית מקום בו ההכרעה השיפוטית תקבע לפי דעת המיעוט?! שופט המיעוט יקבע את ההלכה המחייבת?
מכל האמור אני סבור שאין מקום לשנות את שיטת ההכרעה הניתנת בדעת רוב. עם זאת, אני סבור שיש מקום לשינוי בהתייחסות של שיטת המשפט לדעת המיעוט. על כך ארחיב בפוסט הבא.
אני בעד פסיקא של רוב אמיתי ,אפילו הוא פסיקה של שופט אחד.הבעיה שלי היא חוסר האמון בפסיקות מכוון שאין חוקה כתובה,כל פסיקה מונעת מרצון השופט,גם הסברים לפסיקה שהשופט נותן,לי אין אמון והבנה.